פסק-דין בתיק ע"פ 3751/11

השופט נ' סולברג:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 1150/06 (כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו) בגדרו זוכה המערער מביצוע עבירת רצח; הורשע ברוב דעות בהריגה, בהחזקת סכין, בשיבוש הליכי משפט, ובנהיגה ללא רישיון תקף; והוטל עליו עונש של 18 שנות מאסר. הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש.

כתב האישום

2.        בחודש נובמבר 2006 הוגש כתב אישום נגד המערער, ואלו עיקריו: לפני חצות ליל 27.9.2006 נסעו עאמר גניים (להלן: אבו הדובה) והאחים אברהים וג'אבר אל-וקילי במכונית מסוג סובארו, נהוגה בידי אבו הדובה, לכיוון ביתם של אברהים וג'אבר, מול עומר. כאשר פנו השלושה אל השביל המוליך אל הבית, עברו בקרבת מקום מגוריו של המערער משבט אבו-טראש. המערער הגיע גם הוא אל השביל כשהוא נוהג במכוניתו מסוג מגנום, אף שרישיון הנהיגה שלו נשלל, ונסע אחרי מכונית הסובארו. אבו הדובה עצר את מכונית הסובארו שבה נהג, המערער עצר את מכונית המגנום, ושניהם יצאו ממכוניותיהם. המערער דרש מג'אבר ומאיברהים כי לא יעברו בקרבת ביתו, והחל ויכוח ביניהם.

3.        אל המקום הגיע עלי אל-וקילי (להלן: המנוח), אחיהם של אברהים וג'אבר, כשהוא נוהג בג'יפ מסוג פג'רו. המנוח יצא מן הג'יפ, ניגש אל המערער ודחף אותו. בתגובה הוציא המערער סכין ודקר את המנוח בחזהו. הדקירה גרמה למנוח נזק חמור בלבו, הוא איבד דם רב ומת.

4.        המערער כפר בביצוע המעשים שיוחסו לו ובעובדות נשוא כתב האישום, לבד מן העובדה כי המנוח נדקר בחזהו ומת. המערער טען טענת אליבי, לפיה בעת ההתרחשות שהה בשטח מרעה באזור אשדוד, הרחק מן השביל שבקרבת שבט אבו-טראש, שם בוצע הרצח, כנטען בכתב האישום. בהמשך טען המערער כי לאחר האירוע הוזעק משטח המרעה לביתו, הגיע הביתה בשעות הקטנות של הלילה, ולמחרת בבוקר עזב את מתחם הבית יחד עם כל הגברים של השבט, מחשש לנקמת דם. בנוסף טען המערער כי לא ידע שהוא מבוקש לחקירה עד אשר אמו מסרה לו על כך, ואז הסגיר עצמו למשטרה. אשר למכונית המגנום טען, כי לא נהג בה מזה זמן רב, וכי חזר לביתו משטח המרעה במכונית מסוג הונדה בצבע אדום, השייכת למשפחתו.

עיקרי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי

5.       הכרעת הדין של דעת הרוב (השופטת ר' יפה-כ"ץ, אליה הצטרף השופט א' ואגו) מבוססת על עדותו של אבו הדובה. אבו הדובה זה, מסר מספר גרסאות במשטרה, עד שבאחת מהן סיפר כי ראה את המערער דוקר את המנוח (להלן: הגרסה המפלילה). בהגיע העת, לא התייצב אבו הדובה לעדותו בבית המשפט, עד שאותר ביום 2.9.2007 והובא לפני בית המשפט על-פי צו הבאה. בעדותו שם שינה אבו הדובה את גרסתו, לא חזר עוד על הגרסה המפלילה והוכרז כעד עויין. בדעת הרוב נקבע כי הגרסה המפלילה שמסר אבו הדובה היא הגרסה האמיתית, וכי יש לדחות מפניה את הגרסאות האחרות. על עדותו-זו של אבו הדובה נוספה עדותו של ג'אבר, אחי המנוח. ג'אבר נחקר במשטרה, שירטט את זירת האירוע ויצא עם השוטרים אל המקום. גם הוא התייצב להעיד בבית המשפט רק בעקבות צו הבאה, ובבית המשפט הוכרז כעד עויין. בית המשפט קיבל את הגרסה שמסר ג'אבר במשטרה, וקבע כי דבריו שם הם דברי אמת. נקבע כי מרבית הפרטים שמסר ג'אבר באשר לאירועי אותו לילה חופפים לפרטים שמסר אבו הדובה, כי עדותו משתלבת עם עדותו של אבו הדובה, והריהי חיזוק רב משקל, עד כדי סיוע. בתוך כך דחה בית המשפט בדעת הרוב את הטענה לפיה תיאמו ביניהם אבו הדובה וג'אבר גרסאות.

6.       חיזוק וסיוע נוספים מצא בית המשפט בשקרי המערער ובהפרכת טענת האליבי שטען. המערער נעצר ביום 14.11.2006, נחקר במשטרה והעיד בבית המשפט. על-פי דעת הרוב, המערער "השאיר רושם רחוק מאמין" (פסקה 38 לחוות דעתה של השופטת יפה-כ"ץ) ונקבע כי ניסיונו לתמוך את גרסתו בעדי אליבי שונים לא עלה יפה. אשר לטענתו של המערער על אודות סכסוך בינו לבין אבו הדובה, נקבע כי אכן "הייתה ביניהם, בעבר הרחוק (3 שנים) מחלוקת, אך לא סביר, שמחלוקת זו תגרום לעלילת רצח" (פסקה 54 לחוות דעתה של השופטת יפה-כ"ץ). סיוע אובייקטיבי נוסף, "רב המשקל ביותר" (פסקה 60 לחוות דעתה של השופטת יפה-כ"ץ), מצאה דעת הרוב בבית משפט קמא בכתמי הדם של המנוח על מדרגת מכונית המגנום. על כל אלה באו לדעת הרוב בבית המשפט ראיות מפלילות נוספות אשר חיזקו את עדותו של אבו הדובה, כמו עצם בריחתו של המערער וחוסר שיתוף הפעולה מצדו ומצד בני משפחתו בחקירה המשטרתית; אי-הבאת אשתו של המערער להעיד בבית המשפט על מנת לתמוך בגירסתו; ועצם החשש של משפחת המערער מפני נקמת דם. בנוגע לשאלת הממצאים הפורנזיים הבלתי מוסברים, דם של אדם אחר, שאינו המנוח ואינו המערער, שנמצא במכונית הסובארו ועל העפר בזירת האירוע, נקבע כי העדר ההסבר אינו מפחית מהאמינות שיש לייחס לשאר הראיות, וכששוקלים נגדו את העובדות המפלילות, הכף נוטה לחובת המערער.

7.       בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של הריגה, החזקת סכין, שיבוש מהלכי משפט ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. אשר לעבירת הרצח בה הואשם המערער, נקבע כי במכלול נסיבות המערכת העובדתית יש כדי להעלות ספק באשר לכוונת הקטילה מצדו של המערער.

8.       בדעת המיעוט (השופטת ו' מרוז) נקבע כי יש לזכות את המערער מחמת הספק, מכיוון שנותרו כמה שאלות עובדתיות בלתי פתורות; האמון המוגבל שיש לתת לגרסאותיהם של אבו הדובה וג'אבר; הסתירות שנפלו בין גרסאותיהם של השניים; כתמי הדם הבלתי מזוהים שנותרו על הקרקע ובמכונית הסובארו של אבו הדובה. נקבע בדעת המיעוט כי המסקנות העולות מתוך מכלול הראיות מעוררות מידה של ספק המגיעה כדי ספק סביר באשמתו של המערער.

טענות הצדדים

9.       המערער טוען, בתמצית, כי דעת המיעוט מקימה ספק באשמתו; כי בענייננו הפתח להתערבות ערכאת הערעור הוא רחב, מכיוון שהכרעת הדין מושתתת על קבלת אמרות חוץ בכתב ולא על קביעות מהימנות שמבוססות על התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית; כי לא ניתן לקבוע שגרסתו המפלילה של אבו הדובה משקפת את האמת; וכי אין בכוחן של ראיות החיזוק כדי לאמת גרסה זו. כמו כן מפרט המערער עובדות המחלישות לטענתו את גרסתו המפלילה של אבו הדובה, ומעלה טענות באשר לקביעות בית משפט קמא על אודות השקרים שסיפר. לחלופין טוען המערער נגד חומרת העונש שהושת עליו.

10.     המשיבה טוענת, בתמצית, כי אין בטענות המערער כדי להקים עילה להתערבות ערכאת הערעור בכל הנוגע לקביעות העובדתיות ולהערכת מהימנות העדויות לפני בית משפט קמא; כי חוות דעת המיעוט אינה מקפלת בתוכה, בהכרח, קיומו של ספק סביר בדבר מעורבותו של המערער באירוע; כי הרשעת המערער מבוססת במארג ראייתי כבד משקל, וכי אין בכוחן של טענות המערער כדי לסדוק בעוצמתן של ראיות אלו; וכי הימצאותם של כתמי דם של אדם אחר בזירה ובתוך מכונית הסובארו אינה מלמדת על תרחיש חלופי המעורר ספק סביר.

דיון

11.      אקדים את המאוחר ואציין כי למקרא טענות באי-כוח הצדדים בערעור, למשמע טענותיהם בדיון, ולאחר בחינת מכלול החומר שהובא לפנינו, לא בלי התלבטות, דומני כי קיים ספק סביר באשמתו של המערער וכי יש לבטל את הרשעתו ולזכותו.

12.      מסקנתי זו מבוססת על הצטברותם של כמה נדבכים, ואלו הם בקצרה: בבסיס הרשעת המערער עומדת הגרסה המפלילה שמסר אבו הדובה. קשה לסמוך על אבו הדובה ולהסתמך על גרסתו-זו בשל ריבוי הגרסאות הסותרות שמסר ובשל השקרים שיצאו מפיו; זאת ועוד, גרסה זו, המפלילה, הריהי בסיסית ואיננה מלאה. אבו הדובה בחר להסתיר, מסיבותיו שלו, את פשר קיומם של כתמי הדם הבלתי מזוהים שנמצאו במכוניתו ובעפר בזירת האירוע, וכנראה גם את הימצאותו של אדם נוסף שנטל חלק בהתרחשות; כתמי דם בלתי מזוהים אלה, אף שניתן להניח שאינם שייכים למישהו מתוקפיו של המנוח, פותחים פתח לתרחישים שונים, וביכולתם להשפיע במידה כזו או אחרת על אשמת המערער; גרסתו של ג'אבר, אחיו של המנוח, אשר היה עד להתרחשויות, שונה בכמה פרטים שאינם שוליים מעדותו של אבו הדובה. קשה להסתמך על עדותו גם מכיוון שכמו אבו הדובה, גם ג'אבר בחר להסתיר את פשר כתמי הדם של האדם האחר; ג'אבר נחקר במשטרה יום לאחר שהסתיימה חקירתו של אבו הדובה, ועל כן האפשרות שהשניים תיאמו ביניהם גרסאות, בשים לב גם להתנהלותם בחקירה ובמשפט, איננה מופרכת; ועוד זאת, עצם הימצאותו של המערער בזירת האירוע אינה ודאית, לנוכח ביסוסה על שלושה אדנים בעייתיים. אפרט.

עדותו של אבו הדובה

13.     ביום 28.9.2006 בשעה 02:00 מצאו שני שוטרי סיור מכונית מסוג סובארו בתעלה בכביש 60, ליד פארק התעשייה בעומר. כמה דקות לאחר מכן הגיע למקום אבו הדובה, בעל המכונית, יחד עם שני אחיו של המנוח, סאבר ופרחאן. שלושתם עוכבו בשל כתמי דם שנמצאו במכונית, והובאו לתחנת המשטרה. לשוטר הסיור, הראשון שראה במקום, אמר אבו הדובה כי: "הסיע את עלי מוחמד אלוכלי לכיוון בי"ח עד שהגלגל של האוטו התפרק והוא נפל לתעלה... לא רצה לתת את שם הנהג שהעביר אליו את הפצוע. לטענתו, העביר אותו לעובר אורח" (ת/25(א)). זו גרסתו הראשונה של אבו הדובה, הקושרת אותו למקום ולפציעתו של המנוח.